שלשה מקומות לשרפה אחד בתוך העזרה ובו שורפין פסולי המוקדשין ואימורים קדשים קלים שנפסלו ופרים ושעירים של חטאות הנשרפות, אם אירע בהם פסול בין לפני זריקה בין לאחר זריקה כגון שנטמאו או שיצאו חוץ לעזרה עד שלא הגיע זמנן לצאת או שלן הבשר או לנו האימורין שלהן.
או שיצאו חוץ לעזרה, הלח״מ הביא מה שהקשה הר״י קורקוס הביאו הכ״מ בפי״ט מהל׳ פסוה״מ הל׳ ג׳ במה שכתב שם הרמב״ם דפרים ושעירים הנשרפין יש בהם ספק אם הלינה והיציאה קודם שיגיע זמנם לצאת פוסלות בשרן כאימוריהן, או אינה פוסלת בשרן לפיכך פוסלין אותן להחמיר וישרפו בעזרה והקשה דהא בזבחים דף ק״ד אמר בעי ר״א יציאה מהו שתועיל בפרים ושעירים הנשרפין, מאי קא מיבעי ליה א״ר ירמיה בר אבא אליבא דמ״ד עדין לא הגיע זמנם לצאת מי אמרינן ה״מ בשר דאין סופו לצאת חובה אבל הני דסופן לצאת חובה לא, או דילמא ה״נ לא הגיע זמנם לצאת, והפלוגתא היא דר׳ יוחנן ור״ל בדף פ״ט בבשר קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים דר׳ יוחנן אמר כשר הואיל וסופו לצאת ור״ל אמר פסול עדיין לא הגיע זמנו לצאת, וא״כ אבעיא דר״א בפרים הנשרפין היא אליבא דר״ל וכיון דהרמב״ם בפ״א מהל׳ פסוה״מ פסק כר׳ יוחנן דהבשר כשר למה פסק גבי פרים הנשרפין דהוי ספק וכן קשה מה שכתב כאן שיצאו חוץ לעזרה דפסולים וישרפו בעזרה, וכתב הר״י קורקוס דכיון דאמר בגמ׳ בסוף פ״א דמעילה שהזריקה מועלת ליוצא לשרפה אבל לא לאכילה כיון שיצא פסול באכילה כיון שעדיין לא הגיע זמנו לצאת, ותמה בזה הלח״מ דמה שהזריקה מועלת לשריפה ולא לאכילה זה אינו לקדשים קלים שיצאו חוץ לחומת עזרה אלא שיצאו חוץ למחיצתן חוץ לחומת ירושלים, שאין סופן לצאת שם אבל קדשים קלים שיצאו חוץ לעזרה שעתידים לצאת שם אח״כ ודאי דאוכלים אותם כדאמר התם הראב״ד וכן פי׳ הכ״מ שם דברי רבינו עכ״ל וא״צ לד׳ הראב״ד והכ״מ דהא כתב שם הרמב״ם דהזבח כשר והיינו דהבשר כשר משום דסוף הבשר לצאת, דהקרבן הא כשר גם בקדשי קדשים שיצאו הבשר והאימורין כמו שכתב שם בהל׳ ל״א.
וכתב הלח״מ דבעיית הגמ׳ דפרים הנשרפים היא גם לר׳ יוחנן דאף דבבשר קדשים קלים סובר דמשום דסופן לצאת כשר מ״מ בפרים הנשרפין שהם קדשי קדשים אפשר דלא מהני הא דסופן לצאת כמו דחזינן גבי אימורין דאימורי קק״ל שיצאו לפני זריקת דמים לא נפסלו ואימורי קדק״ד נפסלו דהא בפרים הנשרפין לא בעי אלא בבשר, וא״כ ה״נ יש לומר בבשר דאף דבשר קק״ל קיי״ל כר׳ יוחנן דכשר משום דסופן לצאת מ״מ אפשר דבשר פרים הנשרפין חמירי ולא מהני הא דסופן לצאת ומה דאמר דמיבעי לר״ל היינו אפי׳ לר״ל דגם בבשר קק״ל סבר דלא מהני טעמא דסופן לצאת מ״מ מיבעי ליה בפרים הנשרפין דסופן לצאת חובה ודברי הלח״מ תמוהין דהא דאיכא נ״מ בין אימורי קדק״ד לאימורי קק״ל הא מפרש רש״י בדף פ״ט דאימורי קק״ל הזריקה עושה אותן לקדק״ד, וכן מבואר להדיא בגמ׳ דרבינא בר שילא דסבר דפסולין למד ממתניתין דתנן דמו ואימוריו דקיי״ל דאימורין לפני זריקה הוו קדק״ד, אבל מה ראיה מכאן לדין סופן לצאת דמהני גבי בשר קק״ל לומר דלא חשיב יוצא דלא נימא סברא זו לענין פרים הנשרפין וכמו דפשטות ד׳ הגמ׳ מוכח דמדמינן זה לזה.
והנה בפשוטו היה נראה דלא קשה כלל דרב ירמיה בר אבא דמפרש האיבעיא דר״א אליבא דר״ל הא ודאי סבר דר׳ יוחנן ור״ל פליגי בבשר ולא באימורין ומשום טעמא דסוף הבשר לצאת, אבל לפי״מ דמסיק שם דבאימורין נמי פליגי ומשום דזריקה עושה אותן לקדק״ד א״כ לא צריך בבשר לטעמא דסוף הבשר לצאת. וכן כתב רש״י שם להדיא דטעמא דסוף הבשר לצאת למסקנא לא ר׳ יוחנן אמר כן אלא הגמרא אמר כן לפי ההו״א, וא״כ למסקנא לא מצינו דסבר ר׳ יוחנן סברא דסוף הבשר לצאת וא״כ שפיר מיבעי לי׳ לר״א בפרים הנשרפין ואפי׳ לר׳ יוחנן, וראיתי אח״כ שכן כתבו ליישב המרכה״מ בפי״ט מה׳ פסוה״מ והקרן אורה במעילה דף י׳ ע״ב.
אבל באמת עוד אינו מיושב כלל דאף דבדברי הגמרא אפשר לפרש כן אבל הרמב״ם הא כתב להדיא בהל׳ ל״ב שהבאנו דטעמא דבשר קק״ל שיצא חוץ לעזרה קודם זריקה כשר מפני שסוף הבשר לצאת, וחזינן להדיא שכתב הטעם דסוף הבשר לצאת וא״כ למה פסק גבי פרים הנשרפין דהוי ספק, ואני תמה על המרכה״מ והקרן אורה שלא עמדו ע״ז שבדברי הרמב״ם א״א ליישב כן.
והנה במעילה דף ז׳ ע״ב בהא דתנן לאחר זריקה מועלין באימוריהן ואין מועלין בבשר פריך בגמ׳ מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא ומשני ר׳ חנינא ליוצאין ור״ע היא כי אמר ר״ע זריקה מועלת ליוצא לשרפה אבל לאכילה הוא דלא מרצה ופירש״י אבל לענין להתירן באכילה לא אמר שתהא זריקה מועלת והיינו דקאמר איסורא איכא משום יוצא, והנה לפי״מ דאיתא בגמ׳ אבל לאכילה הוא דלא מרצה ודאי מוכח דאין האיסור משום יוצא אלא משום דחסר על דין אכילה ריצוי זריקה, ומלשון רש״י מוכח דאינו גורס הוא דלא מרצה אלא אבל להתירו באכילה לא, וכן הוא באמת לשון הגמ׳ בדף ח׳ ע״ב דמשני נמי כמו כאן ור״ע הוא דאמר זריקה מועלת ליוצא דלאו בת אכילה היא, וזה משמע דאסור משום יוצא כמו שפירש״י, אכן מלשון הרמב״ם בהל׳ ל״ב שהבאנו שכתב וזריקה מועלת ליוצא לשרפו אבל לא לאכלו משמע ודאי שעיקר הזריקה אינה מועלת לאכילה וכן מוכח מלשון פי׳ רגמ״ה במעילה שכתב אבל לאכילה להתירו באכילה לא אמר שתהא זריקה מועלת והיינו דקאמר הא איסורא איכא, עכ״ל ואינו מזכיר כלל איסור יוצא וכן בדף ח׳ ע״ב במה דקאמר הגמ׳ דלאו בת אכילה היא דבפשוטו צריך לפרש משום איסור יוצא כתב רגמ״ה אבל לאו בת אכילה היא כדאמרינן לעיל בסיפא דפירקין אבל לאכילה לא מרצה והא הזאה נפקא נמי מידי מעילה אבל להתיר יוצא לאכילה לא מהניא והיינו דקא דייק אבל איסורא איכא דלאו בת אכילה היא עכ״ל, והנה אף שכתב אח״כ אבל להתיר יוצא באכילה לא מהניא אין כונתו משום איסור יוצא דא״כ למה הביא הא דאמרינן בסוף פירקין לאכילה הוא דלא מרצה, אלא דכונתו דזריקה אינה מתרת יוצא מעיקר דין הזריקה דלא מהניא ליוצא, ובאמת פירש״י צ״ע אפי׳ אם לא נגרוס דלא מרצה דמה הוצרך הגמ׳ לחדש זה דמהיכי תיתי נאמר דזריקה תתיר איסור יוצא ואיזה צד היתר יש בזריקה על איסור שהוא בלאו דובשר בשדה טריפה, שכיון שיצא חוץ למחיצתו נאסר ולכן יותר מיושב כפי׳ רגמ״ה וכן הוא דעת הרמב״ם שהאיסור הוא מצד חסרון היתר זריקה והלאו הוא מלא תוכל לאכול בשעריך כמבואר בפי״א מהל׳ מעה״ק.
ומה דצריך לבוא מדין איסור בשר שלפני זריקה ולא כפשוטו משום איסור יוצא ואף דיש לומר דאשמעינן דגם לאו של לפני זריקה איכא אבל לא משמע כן דמשמע דזהו טעמא דאבל איסורא איכא, נראה דבמכות דף י״ח ע״א בהא דאמר רבא זר שאוכל מן העולה חוץ לחומה לר״ש לוקה חמש, פריך ולילקי נמי משום ובשר בשדה טרפה לא תאכלו כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר, ומשני ה״מ היכא דבפנים חזי הכא דבפנים נמי לא חזי והנה היכא דיצא חוץ למחיצתו ואח״כ הכניסוהו ונזרק דמו אי אמרינן אין זריקה מועלת ליוצא לאכילה או אם נזרק דמו כשהן בחוץ דאמר ר״פ דבאיתנהו אבראי פליגי, א״כ גם אחר זריקה לא מהני להו זריקה והוי כמו שלא נזרק דמו לענין אכילה וממילא גם אחר זריקה ליכא איסור של יוצא חוץ למחיצתו ואף דלא שייך הכא לומר ה״מ היכא דבפנים חזי דהא אם היה הזריקה בפנים ולא יצא היתה ראויה לאכילה מ״מ מהא דאמר ה״מ היכא דבפנים חזי מוכח דאינו אסור משום יוצא אלא היכי דהאיסור הוא רק משום יוצא, אבל היכי דבל״ז אסור משום בשר לפני זריקה אינו אסור משום יוצא.
ועכשיו לפי דברינו תלוי זה בזה דאם היתה מרצה זריקה ביוצא גם לאכילה, הא נשאר פסול יוצא, לא מיבעי היכא דנזרק כשהבשר בחוץ דודאי נעשה יוצא אחר זריקה אלא דאפשר אפי׳ הכניסוהו לפנים ונזרק אם הי׳ על הבשר דין יוצא כשהיה בחוץ לפני זריקה אלא דליכא איסור לפני זריקה אבל אפשר דאחר זריקה כיון דליכא איסור אחר נעשה איסור יוצא ויש לעיין בזה, אבל עכ״פ בנזרק והוא בחוץ ודאי שהיה נאסר משום יוצא אבל אם הזריקה אינה מתרת לאכילה ליכא איסור יוצא וכנ״ל.
איברא דאכתי אינו מיושב דלפי דברינו דכל מה דליכא איסור יוצא הוא משום זה דלא התירה הזריקה וא״כ למה הוצרך הגמ׳ לחדש זה דזריקה אינה מועלת ליוצא לאכילה כיון דבלא״ה ניחא בפשיטות משום דיש כאן איסור יוצא, ואף דיש לומר דהגמ׳ סבר הכי מסברא, אבל לא משמע כן אלא דזה צריך בהכרח לעיקר תירוצא דר׳ חנינא ביוצאין ומשום דכי אמר ר״ע זריקה מועלת ליוצא לשריפה אבל לאכילה לא מרצה.
ונראה דר׳ חנינא הוכרח לחידוש זה דאם היה האיסור משום יוצא לא היתה המשנה מיושבת מה דתנן לאחר זריקת דמים מועלין באימוריהן ואין מועלין בבשר דפריך מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא דלא מהני בזה מה דנוקמי ביוצאין דאיכא איסור יוצא דאכתי מה שייך לאשמעינן דליכא מעילה כיון דבעיקר דינא הבשר היה מותר אלא דאיכא איסור אחר משום יוצא, ומקרא דובשר בשדה טרפה א״כ היכי ס״ד שיהי׳ על הבשר דין מעילה ומה שייך לאו דובשר בשדה טריפה למעילה, ולכן הוכרח לומר דמה דזריקה מועלת ליוצא אינה אלא לשריפה אבל לאכילה לא מרצה וא״כ היה אפשר לומר דאיכא מעילה קודם זריקה לזה קמ״ל מתני׳ דבקדשים קלים ליכא דין מעילה אפי׳ אחר הרצאת הזריקה דקודם זריקה הא אין מועלין אפי׳ באימוריהן משום דלא הוו אכתי קדשי ה׳ אבל אחר זריקה והבשר לא הותר מדין זריקה הוי ס״ד דגם בבשר איכא מעילה כמו דאיכא מעילה באימורין לזה אשמעינן דבבשר ליכא מעילה.
והנה עכ״פ מוכח מדברי הרמב״ם דגם בקדשים קלים שיצאו חוץ לחומת העזרה אי לאו טעמא דסוף הבשר לצאת לא היה הבשר כשר ולכאורה קשה דלמה יפסל הבשר ביצאו חוץ לחומת העזרה, אלא דלא קשה דמוכח שם בדף פ״ט דלפי״מ דסבר ר״ל דעדין לא הגיע זמנו לצאת גם בשר קדשים קלים דינם להיות בעזרה רק אחר זריקה נאכלים בכל העיר ולזה הוצרך ר׳ יוחנן לסברא דסוף הבשר לצאת אבל ר׳ יוחנן נמי סבר דעד זריקה דין הבשר להיות בעזרה כמו האימורין, אכן מדברי הרמב״ם שכתב אע״פ שנזרק הדם והבשר בחוץ אף דבגמ׳ לא הוזכר זה מוכח דסובר דבהכניס הבשר קודם זריקה ונזרק הדם כשהבשר בעזרה לא היה צריך לטעמא דסוף הבשר לצאת, ודבריו מבוארין בפשיטות דלפי המסקנא דבאמורין נמי פליגי ובאמורין לא שייך טעמא דסופן לצאת וע״כ דטעמא הוא משום דאכתי לא חייל עלייהו דין קדשי קדשים להיות נפסל ביוצא, וא״כ לא צריך בבשר טעמא דהואיל וסוף הבשר לצאת ובאמת פירש״י כן דלמסקנא לא אמר זה ר׳ יוחנן בטעמא דידיה ורק הגמ׳ אמר זה קודם לפי הסברא דלא פליגי אלא בבשר, אבל הרמב״ם לא ניחא ליה בזה לכן מפרש דבבשר יש חדוש אחר דאפי׳ נזרק הדם והן בחוץ, ומשום דעיקר דין זריקה צריך להתיר הקרבן שהוא בעזרה ומ״מ מהני סברא דסוף הבשר לצאת לומר דמשום זה מתרת הזריקה גם הבשר הנמצא בחוץ כיון דסופו לצאת אבל לא צריך טעם זה משום דין יוצא דודאי ליכא איסור יוצא בבשר קדשים קלים כיון דאפי׳ אימורין לא חשיבי יוצא קודם זריקה.
ועכשיו נוכל לבאר מה שפסק הרמב״ם גבי פרים הנשרפין דהוי ספק אי ליכא פסול יוצא משום דסופן לצאת אף דכאן גבי בשר פסק דכשר משום דסופו לצאת, דלפי המסקנא דפליגי נמי באימורין א״כ לא מצינו דמהני טעמא דסופו לצאת לגבי איסור יוצא דהא למסקנא ליכא איסור יוצא ומה דצריך לטעמא דסופו לצאת הוא רק שיועיל זריקה על הבשר אף שלא נמצא בעזרה, ובאמת מוכרח עוד יותר דלגבי איסור יוצא לא הוי מהני טעמא דסופו לצאת דאי הוי מהני גם לגבי איסור יוצא א״כ לא שייך פלוגתא דבשר לפלוגתא דאימורין כיון דהם מטעמי אחריני דגבי אימורין טעמא דפלוגתא הוא אי חשיבי כקדק״ד קודם זריקה וגבי בשר אפי׳ אם הי׳ דינם כקדשי קדשים לא הוי איסור יוצא משום דסופו לצאת, וע״כ מוכח דלגבי איסור יוצא באמת לא מהני טעמא דסופו לצאת אלא דאיסור יוצא ליכא מטעם אחר משום דקודם זריקה גם אימורין אינם כקדשי קדשים וכ״ש בשר דאחר זריקה דינם בכל העיר, ונמצא דלמסקנא גם ר׳ יוחנן לא סבר לטעמא דסופן לצאת אלא היכי שהיו חוץ לעזרה בשעת זריקה ולכן מיבעי ליה לר״א בפרים הנשרפין דוקא משום דסופן לצאת חובה ושפיר פסק הרמב״ם דהוא ספק.
-מלואים והשמטות-
מה שהשבתי לחתן אחותי הרב הגאון המובהק מו״ה אליעזר מנחם שך שליט״א ר״מ בישיבת פתח תקוה.
במה שכתבתי בפ״ז מהל׳ מעה״ק הל״ג לתרץ קושיית הר״י קורקוס על הרמב״ם במה שפסק דהוי ספק אם יציאה פוסלת בפה״נ ושעה״נ דהא הגמ׳ מספקא לי׳ רק לר״ל דאמר בשר קק״ל שיצא לפני זריקת דמים פסול משום דאין סופן לצאת חובה, אבל לר׳ יוחנן דכשר, א״כ כ״ש בפה״נ ושעה״נ דסופן לצאת חובה דאין יציאה פוסלת בהן, וכתבתי דכיון דהרמב״ם פוסק דגם אימורי קק״ל קודם זריקה אין יציאה פוסלת, ובע״כ דאין הטעם משום דסופן לצאת, אלא משום דאכתי לא הוו קדק״ד, ומש״כ הרמב״ם בבשר קק״ל שיצא לפני זריקה דאין יציאה פוסלת משום דסופן לצאת, כתבתי דזה לא משום פסול יוצא, אלא משום דמה שאינו בעזרה אין הזריקה מתרת, עפ״מ שבארתי הגמ׳ דמעילה סוף פ״א, ולכן הוצרך להטעם דסוף בשר לצאת ואין חסרון מה שאינם בפנים ודוקא בבשר קדק״ד הוי זה חסרון להיתר הבשר בזריקה, וכתב בזה דא״כ למה כתב הרמב״ם בפ״א מהל׳ פסוה״מ הל׳ ל״ג דאימורי קק״ל שיצאו לפני זריקה, אם החזירן מקטירין אותם, ומפרש הכ״מ דהיינו אם החזירן לאחר זריקה, והביא דהקרן אורה והאור שמח פירשו דהוא אם החזירן קודם זריקה, וכתב דא״א לפרש כן, דא״כ מה כתב מקודם ונזרק הדם והן בחוץ לא נפסל הזבח דאיזה פסול יהי׳ בשאר הזבח בשביל שהאימורין הם בחוץ הלא נזרק הדם, וגם באימורי קדק״ד אם יצאו האימורין ונפסלו בשעת זריקה הזבח כשר, וע״כ דהכונה לא נפסל הזבח לענין האימורין שאם החזירן אחר זריקה מקטירין אותם כמו שסיים דבריו.
הנה כבר בארתי במקומו בפ״א מהל׳ פסוה״מ דבהכרח הוא כגירסתם של הק״א והאו״ש דאפי׳ אם נימא דלפני זריקה אין על האימורין עוד דין של קדק״ד, אבל תיכף אחר זריקה ממ״נ אם לא הועילה הזריקה איך אפשר להקטירם בלא זריקה ואם הועילה הזריקה א״כ תיכף משעת זריקה נעשה עליהם פסול יוצא, ואיך אפשר להקטיר אימורים פסולים, וכתבתי עוד דמוכח כן מסוף ד׳ הרמב״ם שכתב ואע״פ שלא החזירם חייבים עליהן משום פיגול נותר וטמא, ובזה ע״כ הכונה שלא החזירם קודם זריקה, דא״א לומר שלא החזירם אחר זריקה, דאיזה מעלה היא אם החזירם אחר זריקה שיתחייב עליהן, וא״כ ע״כ דמה שכתב ואם החזירן מקטירין אותן, הכונה דהחזירן קודם זריקה, ואשמעינן דקודם זריקה לא נפסלו ביוצא, ומה שכתב דא״כ מה כתב מקודם ונזרק הדם והן בחוץ לא נפסל הזבח, ולכן רוצה להוכיח מזה דכונתו על האימורין, גם לפי פירושו קשה דאין טעם שיזכיר הרמב״ם כאן הזבח על האימורין דהא מדבר באימורין והי׳ לו לומר לא נפסלו, וע״כ דכונתו שלא נפסל הזבח ומה דקשה דהא פשיטא שלא נפסל יש לומר דמשמיענו דין זה דאף דנפסלו האימורין לא נפסל הזבח דבפי״ח הלכה ו׳ כתב והאימורין מתירין הבשר לאדם, וע״ש במל״מ מה שעמד בזה, והביא ד׳ התוס׳ בזבחים דף מ״ג, ובמנחות דף מ״ד למה יש דין פיגול באימורין, ויסוד זה הוא ברייתא בפסחים דף נ״ט, ונטמאו האימורין או שאבדו מותרין החזה ושוק, אבל לא הובא זה בד׳ הרמב״ם בפי׳ ולכן אין תימה מה שהזכירה כאן.
-מלואים והשמטות-
מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו״ה שלמה זלמן אוירבאך שליט״א.
בפ״ז הל׳ ג׳ בד״ה או, במש״כ דשיטת הרמב״ם ודאי דיצאו חוץ לעזרה בקק״ל הבשר כשר דהא כתב הזבח כשר ואינו על הקרבן, דהקרבן גם בקדק״ד אם זרק הורצה, כתב בזה דהזבח תודה כתב דנראה לו ברור דגם ביצאו חוץ לעזרה פסולין, אמת שכשכתבתי זה לא ראיתי הז״ת, אבל עכשיו עיינתי והנני עומד בדעתי דשיטת הרמב״ם דכשר, שהזבח תודה מעמיד ד׳ הרמב״ם כשהחזירן לפני זריקה, והיו בשעת זריקה בפנים, אבל א״א לומר כן דבהל׳ ל״ג גבי אימורין כתב ואם החזירן מקטירין אותם, שהשיג הראב״ד והוא תימה באמת ולא כתבו ע״ז כלום הכ״מ והלח״מ, וכתב האור שמח דכונת הרמב״ם אם החזירם לפני זריקה, ושם הוכחתי מסוף דבריו שכן כונתו, וא״כ אם כונתו בהל׳ ל״ב ג״כ אם החזירם לפני זריקה למה לא כתב כן בפי׳ כמו שכתב בהל׳ ל״ג.
שם בד״ה וכתב, במש״כ ודברי הלח״מ תמוהין דהנ״מ בין אימורי קדק״ד לאימורי קק״ל הוא משום דאימורי קק״ל הזריקה עושה אותן לקדק״ד, אבל מה ראי׳ לדין סופן לצאת כתב בזה צ״ע דמ״מ בשעת הזריקה והאימורין הן בחוץ הרי הזריקה מועלת ליוצא ועושה אותן לקדק״ד, ואפ״ה פוסק הרמב״ם בפ״א מהל׳ פסוה״מ דלאחר שהחזירן שפיר מקטירין אותן, ודאי הוא תימה בד׳ הרמב״ם, וכבר הבאתי למעלה ד׳ האור שמח דמפרש ואם החזירן קודם זריקה, וכן כתב הקרן אורה במעילה דף ו׳ ע״ב.
שם בד״ה והנה במעילה במה דאמר הגמ׳ כי אמר ר״ע זריקה מועלת ליוצא לשריפה, אבל לאכילה הוא דלא מרצה, שהבאתי פירש״י דלאכילה אסור משום איסור יוצא, והבאתי פירוש רגמ״ה שכתב אבל לאכילה לא אמר שתהא זריקה מועלת, ומוכח דמפרש דעיקר הזריקה אינה מועלת לאכילה, וכתבתי דזהו דעת הרמב״ם במה שכתב וזריקה מועלת ליוצא לשרפו אבל לא לאכלו כתב בזה צ״ע והרי עיקר הטעם שהזריקה מוציאה מידי מעילה, הוא מפני שע״י הזריקה הוכשר הבשר לכהנים, וא״כ כיון שלגבי אכילה הו״ל כלא נזרק איך מוציא מידי מעילה והרי זה דומה ממש לקרבן צבור הבא בטומאה דלמ״ד שאין הציץ מרצה על האכילות, אמרינן דלא נפיק ממעילה ואינו קובע לפיגול נותר וטמא, עוד כתב דקשה להבין הטעם דזריקה מועלת ליוצא לר״ע לחייב משום פיגול ונותר וטמא, והרי מ״מ הו״ל כאוכל קודם זריקה שפסק הרמב״ם פי״ח מהל׳ פסוה״מ הל׳ ט״ז שכתב דאינו חייב כרת על דבר שיש לו מתירין עד שקרבו מתיריו, והנה בעיקר דבריו להלכה נכונים הם דאם לא התירה הזריקה א״א שתוציא מידי מעילה, וכן מבואר בד׳ הרמב״ם בפ״א מהל׳ מעילה הל׳ ב׳ שכתב דברים שהותרו באכילה מן הקרבנות כגון בשר חטאת ואשם אחר זריקת דמן וכו׳ אין בהם מעילה אפי׳ אכל הזר מאלו הואיל והן מותרין למקצת בני אדם וכו׳ אלא דבאמת היא משנה מפורשת ריש מעילה כלל א״ר יהושע כל שהי׳ לה שעת היתר לכהניה שלנה ושנטמאת ושיצאת והיינו שיצאת לאחר זריקה בפירש״י וכמו בלנה ונטמאת, אלא דאפשר דזהו ביצאה כולה, דהא מפרש אח״כ במתני׳ איזו שלא הי׳ לה שעת היתר, אכן כמו דלאו דוקא הני דהא שחטה בדרום ג״כ לא הי׳ לה שעת היתר כפירש״י, א״כ אפשר אם יצאת אפי׳ מקצתה ג״כ מועלין בה כיון דלא הי׳ לה שעת היתר, ולא סבר כר״ע דגם לענין מעילה זריקה מועלת ליוצא.
ולפי״ז יש לומר דר״ע לא סבר כר׳ יהושע דדין מעילה תליא בהיתה לה שעת היתר ולהלכה קיי״ל כר׳ יהושע דהוא סתם מתני׳, ור׳ יהושע נמי סבר זריקה מועלת ליוצא, אלא דזהו לדין אימורי קדשים קלים או בבשר גם ביוצא לדין שריפה דמועלת זריקה להתיר מה שבפנים, ומשום זה צריך שריפה מה שבחוץ, וכמו שבארתי ע״פ הגמ׳ דמכות דקודם זריקה דגם מה שבפנים לא חזו ליכא איסור יוצא על מה שבחוץ, ובזה נוכל לבאר מה דאמר הגמ׳ כי אמר ר״ע זריקה מועלת ליוצא לשריפה, אבל לאכילה לא מרצה דכבר עמדו שם בתוס׳ דלמה דוקא לשריפה, ולא אמר לכל הני דתנן במתני׳, ולפי״ז דבודאי פשיטא הני דתנן במתני׳ וא״צ הגמר׳ לפרש אלא דהגמ׳ נקט עוד ענין דלשריפה דזהו גם להלכה לר׳ יהושע.
ומה שמכריחנו לפרש כן זהו מה שכתב הרמב״ם בפ״ג מהל׳ מעילה הל׳ א׳ אבל אם הגיע הדם למזבח כמצותו ואח״כ לן הבשר או האימורין או שיצא הבשר או האימורין לחוץ, או שיצא מקצת הבשר קודם זריקת דמים, בכל אלו וכיוצא בהן אין מועלין בשאר בשרן שהרי הי׳ לו שעת היתר לאכילה כמו שבארנו, וכבר תמה בזה הקרן אורה במעילה דף ו׳ ע״ב בהא דאמר הגמ׳ כי אמר ר״ע זריקה מועלת ליוצא ביצא מקצתו שהביא ד׳ הרמב״ם וכתב ולא הבנתי לשון הרמב״ם מ״ש שאר הבשר דנקט הא אף בבשר שיצא אין בו מעילה, אבל לפי דברינו מיושב דהרמב״ם פוסק כר׳ יהושע דעיקר תליא אם הי׳ לו שעת היתר לכהנים.
ולפי״ז נאמר דגם במה דאמר ר״ע דזריקה מועלת ליוצא לדין דחייבין עליו משום פיגול נותר וטמא ג״כ הרמב״ם אינו פוסק כן, דהא פסק בפי״ח הל׳ ז׳ בדין פיגול אין חייבין כרת אלא על אכילת דברים שהותרו בין לאדם בין למזבח, ור״ע הא אמר דגם יוצא שלא הותר ג״כ חייבין עליו משום פגול, וכמו שבארתי ע״פ ד׳ הגמ׳ דלאכילה חסר רצוי וממילא אין בהך יוצא איסור יוצא כמבואר בהגמ׳ דמכות אלא איסור קדשים לפני זריקה, ועוד דעכ״פ כיון דהוא משנה מפורשת הי׳ להרמב״ם להביא ד׳ ר״ע בפי׳ דזריקה מועלת ליוצא לחייבו משום פגול נותר וטמא, ובמה שכתב בהל׳ ט״ז הכלל כל שיש לו מתירין אין חייבין עליו משום פגול נותר וטמא עד שיקרבו מתיריו כהלכתן אם נפרש הגמ׳ כפירש״י דהא דאמר דזריקה מועלת לשריפה ולא לאכילה היינו משום איסור יוצא, ודאי לא קשה בזה בדברי הרמב״ם דאף דאסור משום יוצא, אבל משום איסור קדשים לפני זריקה הותר, אבל מ״מ הוא תימה דכיון דהוא משנה מפורשת דאמר ר״ע להדיא דזריקה מועלת ליוצא לחייבו משום פגול נותר וטמא, למה לא פסק כן הרמב״ם בפי׳, ולכן נראה דהרמב״ם סובר דבהך דינא דמעילה תליא נמי דין פגול נותר וטמא, דר״ע דסבר דלא איכפת לן אם זה הבשר לא הותר ויצא מידי מעילה, א״כ הרי הותר הבשר לפחות לזה שיצא מידי מעילה, וממילא נקרא קרבו מתיריו, אבל לר׳ יהושע דסבר דלא יצא מידי מעילה אלא אם הותר באמת והי׳ לו שעת היתר, לכן גם לדין פגול נותר וטמא לא נקרא קרבו מתיריו.
והנני אומר בזה כי אין כונתי להתאמץ לקיים דברי, ובפרט שעכ״פ לא בארתי זה בספרי, אלא דדברי הרמב״ם מכריחים לפרש כן, דמה זה שכתב והזריקה מועלת ליוצא לשרפו אבל לא לאכלו, דמהיכי תיתי יהי׳ מותר לאכול יוצא, ואפי׳ אם נדחוק בדברי הגמ׳ לפרש כן, אבל להרמב״ם להלכה בודאי אין מקום לפסוק דהזריקה אינה מועלת להתיר יוצא, וע״כ כפשוטו דלאכלו אין הזריקה מועלת בעיקר דין היתר זריקה לאכילה.
ומה שכתב והא חזינן דזריקה שלא במקומה לא מהני לאקבועי בפגול, שהרי אפי׳ אם פיגל בשחיטה ג״כ אין זריקה כזו קובעים לפיגול וחשיב כלא קרבו כל מתיריו, משום דאינו מתיר באכילה כמו כן אינו מועיל להוציא ממעילה כדמוכח ממתני׳ דזבחים דף ס״ו דאף בחטאת העוף שעשאה למעלה ג״כ מועלין והיינו משום חסרון היתר אכילה, והנה לפי״מ שבארתי למעלה גם זה לא קשה, דנוכל לומר דזהו ג״כ להלכה, דאם לא הותר לכהנים לא יצא מידי מעילה, אלא דצריך לאוקמי מתני׳ דחטאת העוף כר׳ יהושע ולא כר׳ עקיבא.
אלא שבדבריו העירני לעיין בהלכה זו, והנה יסוד דבריו הוא ע״פ התוס׳ בזבחים בריש חטאת העוף במשנה במה דתנן למעלה כמעשה כולן פסולה שכתבו התוס׳ והיינו באכילה, אבל בעלים נתכפרו לשמואל וכו׳, אבל ראיתי בדברי הרמב״ם דמבואר דאינו סובר כד׳ התוס׳ דבהא דשמואל בדף כ״ו בנתנו על הכבש דתנן פסול ואמר שמואל פסול בשר אבל בעלים נתכפרו, כתב הרמב״ם בפ״ב מהל׳ פסוה״מ הל׳ י׳ הרי בשר הזבח פסול ואע״פ כן נתכפרו הבעלים בו כיון שהגיע דם למזבח, ובהך דינא דחטאת העוף בפ״ז הל׳ ה׳ כתב חטאת העוף שעשאה למעלה פסולה, ואין לומר דסמך על מה שכתב בפ״ב דא״א לומר דכיון דרק הבשר פסולה אין לכתוב ע״ז פסולה דהיינו שהקרבן פסול, ובאמת פי׳ התוס׳ הוא תימה דאם הבעלים נתכפרו והוא קרבן כשר אף אם נאמר דמועלין משום שלא הותר הבשר, אבל מה שייך למתני דאין מטמאין בבית הבליעה, ועיינתי בקרן אורה וראיתי שעמד בזה, עוד קשה לד׳ התוס׳ מה דתניא בדנ״ב ע״ב מה דמים האמורים למטה שנתנן למעלה לא כיפר, ועמד שם גם בזה הקרן אורה וכתב דהך ברייתא סברה דלא כשמואל וזה קשה דלא אמר זה הגמ׳, אך ראיתי בבה״ז במש״כ התוס׳ שם בד״ה אותה, ולא שייכא כאן ההיא דשמואל שכתב ע״ז ולא ידעתי למה לא שייך הא דשמואל, וכתב להגיה ולא סבירא כאן הא דשמואל, ומ״מ קשה דלא אמר זה הגמ׳, לכן סובר הרמב״ם דבחטאת העוף פסול לגמרי, ולא אמרינן בזה שלא במקומו כמקומו דמי, והתוס׳ כתבו כאן זה רק בהו״א דברייתא דרצה ללמוד דפסול, אבל למסקנא באמת לא פסול וכשמואל, אבל זה רק בחטאת בהמה דבזה אמר שמואל ולא בחטאת העוף, והטעם בזה י״ל כמש״כ הק״א על ד׳ התוס׳ במה שכתבו והיינו באכילה, אבל בעלים נתכפרו שכתב בזה הקשו המפרשים דילמא אפי׳ בעלים לא נתכפרו מדכתיב הוא וכמש״כ רש״י לעיל בפ׳ איזהו מקומן וכונתו לד׳ רש״י בדף נ״ב במה דתניא מה דמים האמורים למעלה לא כיפר, שפירש״י דהא כתיב בהזאתו חטאת היא, שאם שינה פסול.
אמנם דיש עוד סתירה לזה ממה שכתב הרמב״ם בפ״ג מהל׳ מעילה הל׳ ט׳ דיצאו השירים או נטמאו ואח״כ הקטיר הקומץ הואיל והקטרה זו אינה מתרת השירים באכילה, הרי הדבר ספק אם יצאו ידי מעילה או לא יצאו, והרי חזינן דדין מעילה לא תליא בדין היתר לאכילה גם להלכה, אכן לפי״מ שבארתי בארוכה בפ״ב הל׳ ט׳ דע״כ אנו צריכין לחלק בין דין זריקה לגבי בשר ואימורין לדין הקטרת קומץ ושירים, נוכל לומר דגם בזה שאני דאף דגבי בשר לא יצא הבשר מידי מעילה אפי׳ מקצתו שיצא, משום דדין מעילה תלוי דוקא בהיתר הבשר, וכל מקצת בשר צריך להפקיעו ממעילה ע״י הזריקה המתירה, ולא סגי בזה שהזריקה מועלת להרצאת הקרבן, אבל בקומץ ושירים דין אכילת השירים הוא מדין שירים שניתרין בהקטרת הקומץ, שצד הזריקה של הקטרת הקומץ מתרת לצד ההקטרה שהוא כהקטרת אימורין, וע״ז נאמר והנותרת, לכן זה לחוד סגי להפקיע השירים ממעילה, רק דיש חילוק בין יצא לחסר כמו שבארתי שם, ולכן יש לומר דר׳ יהושע לא אמר דתליא הפקעת מעילה בדין היתר הבשר לכהנים אלא בבשר, דהא כל המשנה שם הוא בבשר, אבל הפקעת השיריים של הקומץ מדין מעילה, תליא רק בהקטרת הקומץ.
שם בד״ה ומה, שכתבתי דכיון דנשאר האיסור משום בשר לפני זריקה ליכא איסור יוצא, ונשאר רק האיסור של לפני זריקה, כתב ע״ז בתוס׳ זבחים דף ק״ח כתבו לענין זריקת חוץ דכיון דמה שאין הקודש מקבלו הוא משום זריקת חוץ שפיר חייב, וכ״ש כאן כיון דסו״ס הרי רק מחמת יציאה הוא דמיתסר, לדעתי יש לחלק מדברי התוס׳ שם דהתם גבי העלאה בחוץ, אף דכבר קודם העלאה אינו ראוי לפתח אוהל מועד משום שנזרק בחוץ, אבל זהו עיקר חיובו ובהכי חייב רחמנא, וכמש״כ התוס׳ בב״ק דף ע״ב ע״ב ד״ה דאי, אבל כאן אם היינו אומרים דכיון דפסול משום יוצא לכן לא הורצה להתירו באכילה הי׳ דמיון לשם שיתחייב על איסור יוצא, אבל הרי אנו אומרים ע״פ ד׳ הגמ׳ דזריקה מועלת ליוצא רק לדין הרצאת הקרבן ולשריפה, אבל להתירו באכילה לא מרצה, וממילא לא שייך כאן איסור יוצא שהוא מדין בשר בשדה טריפה דהוא דוקא היכי דבפנים חזי ולא בשר שלא הותר לזה בזריקה.

חטאת העוף כיצד היתה נעשית מולק אותה בקרן מערבית דרומית כמו שביארנו ויורד בצפורנו עד שיחתוך הסימנין או רוב אחד מהן ואינו מבדיל הראש מן הגוף. ואם הבדיל פסל ולוקה שנאמר ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל ומזה מדמה על קיר המזבח למטה מאמצעו ושירי הדם מתמצים על היסוד שנאמר והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח מכלל שהנתינה על קיר שהשירין שלו מתמצין אל יסוד וזהו קיר התחתון.
עד שיחתוך הסימנין, הכ״מ הביא ד׳ הסמ״ג שהרמב״ם חולק על רש״י דרש״י סובר דולא יבדיל הוא שאינו מולק אלא בסימן אחד, והרמב״ם מפרש שלא יבדיל הראש מן הגוף, ובעולה צריך להבדיל הראש מהגוף וכתב הסמ״ג דמסייע להרמב״ם ברייתא בחולין דף כ״א דקתני ומלק והקטיר מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו אף מליקה הראש בעצמו והגוף בעצמו, והקשה הלח״מ מהברייתא שם דתניא מה להלן מולק ואינו מבדיל בסימן אחד וכן אמר ר״א בר שמעון אי מה להלן בסימן אחד מוכח דבעולה הוא דוקא בסימן אחד, ועוד דאמר שם אי הכי עור נמי כל המעכב בשחיטה מעכב בהבדלה ומוכח דעיקר דין הבדלה הוא בסימנים, ועוד דאברייתא דתניא דבעולה מולק שנים או רוב שנים אמר הגמ׳ שנים לרבנן רוב שנים לראבר״ש ומוכח דגם לרבנן אינו צריך יותר משנים בעולה וממילא דבחטאת אסור למלוק שנים משום הבדלה, וכתב הלח״מ דשם בברייתא פליגי ת״ק ור׳ ישמעאל וראבר״ש ות״ק סבר דבעינן דוקא הבדלה גמורה כדדריש ומלק והקטיר הראש לעצמו והגוף לעצמו ור׳ ישמעאל סבר דבעינן שנים דלמד מוהקריבו שיהיה חלוק מעולה דדינה בסימן אחד וראבר״ש סבר דבעינן רוב שנים, ולכן מה דאמר שם בגמ׳ לרבנן הכונה לר׳ ישמעאל, וכתב בעצמו שזה דוחק.
ונראה דהרמב״ם סובר דזהו מחלוקת בהברייתות והסוגיות, דלהברייתא דחולין גם ת״ק דדריש קרא בעולת העוף ואת השני יעשה עולה כמשפט דהוא כמשפט חטאת בהמה דזה דריש מוהקריבו דאינו כמשפט חטאת העוף וע״ז אמר ת״ק אי מה להלן ברוב שנים אף כאן ברוב שנים ת״ל ומלק והקטיר מה הקטרה וכו׳ אף מליקה הראש בעצמו והגוף בעצמו, והי׳ אפשר לפרש דבעינן שיחתוך הראש לגמרי משום דבחטאת כתיב ולא יבדיל יליף מומלק והקטיר דבעינן הבדלה ממש אבל א״א לפרש כן דא״כ מה אמר אי מה להלן ברוב שנים, דמשמע דאינו ממעט אלא דלא סגי ברוב שנים, וזהו דפריך בגמ׳ בדף כ׳ אי הכי עור נמי ומשני כל המעכב בשחיטה מעכב בהבדלה ופריך והא מיעוט סימנים לרבנן דלא מעכבי בשחיטה ומעכבי בהבדלה אלא אימא כל שישנו בשחיטה כו׳, וזהו משום דהגמ׳ מפרש דלא ממעט ת״ק אלא דלא סגי ברוב שנים, וכן סברה הברייתא דתניא שם ובעולה שנים או רוב שנים דמפרש הגמ׳ שנים לרבנן או רוב שנים לראבר״ש ומשום דתני שם בחטאת העוף דחותך סימן אחד או רובו ובזה חלוקה עולה דבעינן שנים או רוב שנים, אבל כל זה הוא להברייתות דחולין אבל סתמא דמתני׳ בזבחים דתנן בחטאת העוף מולק את ראשה ממול ערפה ואינו מבדיל ואם הי׳ לעיכובא דוקא בסימן אחד הו״ל למתני׳ לפרושי דמולק סימן אחד ויותר הוא הבדלה וכן הברייתא דמייתי בדף ס״ה דאמר אי מה להלן מולק ואינו מבדיל אף כאן מולק ואינו מבדיל לא קתני כדקתני בחולין בדרשא דר׳ ישמעאל ודראבר״ש מולק ואינו מבדיל בסימן אחד, ומוכח דהברייתא דזבחים נמי לא סברה דבעולת העוף הוא דוקא בסימן אחד אלא דאינו מבדיל, ומבואר דמתני׳ וברייתא דזבחים סברי דעיקר הבדלה הוא כפשוטה שיהי׳ מובדל גמור, וכדדרש ומלק והקטיר שיהי׳ הראש בעצמו והגוף בעצמו ולא סברי כדאמר בחולין כל שישנו בשחיטה ישנו בהבדלה אלא הבדלה גמורה ובזה חלוקה עולה דכתיב ולא יבדיל ולכן כתב הרמב״ם כמתני׳ וברייתא דזבחים.

ומצוי דם חטאת העוף מעכב ואין למזבח בה אלא דמה והשאר נאכל לזכרי כהונה כבשר חטאת הבהמה. כיצד אוחז חטאת העוף בשעת מליקה אוחז שתי רגליה בין שתי אצבעותיו ושתי אגפיה בין שתי אצבעותיו ומותח צוארה אל רוחב שתי אצבעותיו ומולק וזו מעבודות קשות שבמקדש ואם שנה ואחז בכל מקום כשרה. וכל מקום מן המזבח כשר למליקתה ובלבד שיזה דמה למטה מאמצע המזבח ואם הזה בכל מקום כשרה ובלבד שיתן למטה מעט מדם הנפש.
ומיצוי דם חטאת, הלח״מ הקשה דבמעילה רפ״ב תנן הוזה דמה חייבין עליה משום פיגול נותר וטמא ואין בה מעילה, ובגמ׳ שם אמר רב הונא אמר רב מיצוי חטאת העוף אינו מעכב, דתני רב הוזה דמה רב אדא בר אהבה אמר רב מיצוי חטאת העוף מעכב ותני רב מיצה דמה, וא״כ קשה על הרמב״ם דפסק דמיצוי חטאת העוף מעכב למה כתב בפ״ב מהל׳ מעילה הל׳ ו׳ הוזה דמה אין בה מעילה, ורצה הלח״מ לומר דהרמב״ם סובר דמה דתני רב מיצה הוא רק משום פיגול נותר וטמא, אבל ממעילה נפיק משהוזה קודם מיצוי, אבל תמה דמנ״ל להרמב״ם לחלק כן, ובאמת עיקר החילוק בין פיגול נותר וטמא ומעילה אינו מבואר דודאי כיון דמיצוי מעכב אכתי לא נפיק מידי מעילה.
והנה במה שכתב הרמב״ם ואם הזה בכל מקום כשרה ובלבד שיתן למטה מעט מדם הנפש, הקשה הלח״מ דבזבחים דף ס״ג תניא מלקה בכל מקום במזבח כשרה, הוזה דמה בכל מקום במזבח כשרה הזה ולא מיצה כשרה ובלבד שיתן מחוט הסיקרא ולמטה, ואמר ע״ז בגמ׳ מאי קאמר, ה״ק מלקה בכל מקום במזבח כשרה, מיצה דמה בכל מקום במזבח כשרה, שאם היזה ולא מיצה כשרה ובלבד שיתן מחוט הסיקרא ולמטה מדם הנפש, ופירש״י מאי קאמר דליכא למימר הזה ואח״כ הזה דהאי הזה דמה כל דמה משמע דלא קתני הזה מדמה. ועל סוף הברייתא ובלבד שיתן מחוט הסיקרא ולמטה לפי״מ דמשני פירש״י ובלבד שיהא הזאה הנעשית ראשון מחוט הסיקרא ולמטה, וא״כ מבואר דלפי המסקנא לא הוזכר בברייתא דגם אם נתן קודם למעלה יתן אח״כ למטה דהא למסקנא תניא בברייתא ובלבד שיתן מתחלה למטה דרק על מיצה תניא מיצה בכל מקום במזבח כשרה, וזהו משום דסובר מיצוי אינו מעכב, ורצה הלח״מ לומר דהרמב״ם אינו גורס כל הסוגיא, ובודאי קשה לומר כן ונשאר בצ״ע.
והנראה בזה דהנה הקרן אורה הקשה דאיך כתב הרמב״ם דכשרה דמשמע דגם הבשר כשר דהא כיון שנתן כבר למעלה נתכפרו הבעלים והבשר פסול כדאמר שמואל בדף כ״ו וההזאה שעשה אח״כ למטה הא לא מתרת הבשר באכילה כיון דלא מכפרא כדאיתא שם, והקרן אורה רוצה לפרש דגם כונת הרמב״ם במה שכתב בלבד וכו׳ שיתן קודם למטה מדם הנפש, אלא שאח״כ הזה גם למעלה, ולכאורה זה פשיטא אלא שיש מקום לומר דאחר שהזה כבר נעשה דין מצוי על כל הנשאר כדכתיב הנשאר בדם ימצה, אלא דלא מצינו עיכוב אם נשפך קצת קודם מיצוי, כמו דלא מצינו עיכוב בשיריים של חטאות הפנימיות דמעכבין אם נשפכו קצת ועיין מה שכתבו התוס׳ בדף ס״ו ע״ב בד״ה ואלא שכתבו וז״ל ותימה כמעשה חטאת היכי מיתוקמא דשני במיצוי דאי עשה הזאה ואח״כ מיצוי אמאי איפסלא עולה בכך כיון שעושה אח״כ מיצוי מדם הנפש, ואי משום דדרשינן דמו כל דמו וכיון דעבד ליה הזאה ליכא כל דמו במיצוי, לא מסתבר שאם נשפך מעט מהדם שתיפסל בכך עכ״ל, וה״נ כאן גבי מיצוי דחטאת, ואולי יש לחלק בין עולה לחטאת דבחטאת כתיב חטאת היא, ולפי׳ הקרן אורה יש לומר דעכ״פ זה גופא אשמעינן דכשרה, אבל עיקר פירושו אינו מתקבל כלל דמה שייך לומר ואם הזה בכל מקום כשרה דאחר שכבר נתן למטה כדינו הרי כל מה שמזה אח״כ למעלה הרי הוא כמו ששופך על הרצפה, וגם עיקר לשון הרמב״ם לא משמע כן כלל.
והנה בעיקר קושיית הקרן אורה מדין שלא במקומו כמקומו דמי אינו פשוט דגם בחטאת העוף נמי דינא הכי, איברא שהתוס׳ ריש פרק חטאת העוף ד״ה למעלה כמעשה כולן פסולה כתבו כן דפסולה לאכילה, אבל בעלים נתכפרו לשמואל דאמר כיון שהגיע דם למזבח נתכפרו בעלים, אבל בש״מ שם כתבו ועוד יש לומר דלא אמר שמואל אלא בזבחים, אבל בעוף לא דקרא דמייתי שמואל גבי זבחים כתיב ואני נתתי לכם על המזבח לכפר אכן מלשון הרמב״ם פ״ב מהל׳ פסוה״מ הל׳ י׳ שכתב בסתם משמע לכאורה דאין חילוק בין זבחים לעופות.
אלא דבאמת נראה דאין צורך לחלק בין זבחים לעופות משום דקרא דואני נתתי לכם בזבחים כתיב, אלא דמעיקר דינא לא שייך להלכה בחטאת העוף שנתן דמה למטה לומר כיון שהגיע דם למזבח כיפרו הבעלים, ומשום דהכלל דשלא במקומו כמקומו דמי לא שייך אלא כשיש כאן רק השינוי דשלא במקומו אבל במקום שיש שינוי אחר דהוא לעיכובא לא אמרינן כיון שהגיע דם למזבח נתכפרו בעלים, וכן מבואר בתוס׳ שהבאנו שרצו לפרש דמשום זה לא מהני אם עשה בעולה הזאה אף שעשה אח״כ מיצוי משום דכבר נתכפרו בעלים מדשמואל, וכתבו על זה מיהו תימה היא לומר דנתכפרו כשעשה עבודה שלא כדינה דלא דמי לנתנו על הכבש ועל היסוד שהעבודה כמצותה אלא ששינה מקומו עכ״ל וא״כ בחטאת העוף דצריך מיצוי אחר ההזאה והרמב״ם פסק דמיצוי חטאת העוף מעכב א״כ כל זמן שלא עשה מיצוי עוד לא נגמרה הכשר ההזאה ולכן כשהזה דמה למעלה לא שייך הא דשמואל ושפיר כתב הרמב״ם דאם נתן אח״כ דמה למטה ועשה מיצוי כשר גם הבשר כיון דקודם המיצוי עוד לא נתכפרו הבעלים.
אלא דיש מקום לומר דכיון דלבסוף עשה מיצוי נאמר דממילא תהי׳ נחשבת ההזאה שעשה מקודם למעלה להזאה שלא במקומה ולא דמי למה שכתבו התוס׳ דהתם הוא בעולה דליכא הזאה כלל אלא מיצוי וכששינה ועשה הזאה שפיר כתבו דלא שייך הא דשמואל אבל בחטאת העוף דאיכא הזאה ומיצוי רק דההזאה צריכה להיות למטה וא״כ כשעשה ההזאה למעלה נאמר דהוי הזאה שלא במקומה ויפסול הבשר והבעלים נתכפרו כיון שלבסוף עשה המיצוי.
אכן הוא מבואר עפ״י מה שכתבתי בפרק ט׳ מהל׳ ביאת מקדש הל׳ ג׳ במה שהשמיט הרמב״ם בעבודות שזר חייב מיתה הממצה וכתבתי דמה דלא חשיב הממצה בעולת העוף לא קשה דהיינו הזאה דידה וכלל זה במה שכתב שחייב על הזריקה אבל בחטאת העוף דאיכא מיצוי לבד ההזאה היה לו להביא, וכתבתי בזה דמיצוי בחטאת העוף אינה עבודה אלא גמר ההזאה ונעשה ממילא כדאמר הגמ׳ בזבחים ס״ד ע״ב מי כתיב יְמַצֶה יִמָצֶה כתיב דממילא משמע וכן כתב הרמב״ם בפי״ג מה׳ מעה״ק הל׳ ו׳ ושירי הדם מתמצין על היסוד, ובזה ביארתי מה שכתב הרמב״ם בפי״ג מה׳ פסוה״מ ה׳ ד׳ וז״ל נמצאת למד שבד׳ עבודות הזבח נפסל במחשבה בשחיטה ובקבלה ובהולכת הדם ובזריקתו על המזבח והעוף בשני דברים במליקה ובמיצוי וקשה דלמה לא הזכיר גם הזאה, ובהר המוריה כתב דכונתו גם להזאה ומיצוי בכלל הזאה, ואינו מיושב דעכ״פ היה לו להזכיר הזאה, אכן לפ״ז דהמיצוי אינו מעשה עבודה אלא שמתמצה ע״י ההזאה א״כ המחשבה צריכה להיות דוקא בשעת ההזאה ולא בשעה שמתמצה דאינו עושה אז עבודה אלא שההזאה נקראת ע״ש המיצוי כיון שהמיצוי מעכב, והארכתי שם לבאר דמחשבה פוסלת דוקא בשעת העבודה.
ועכשיו מבואר דכיון דמיצוי בחטאת העוף אינה עבודה בפ״ע אלא דהוא גמר ההזאה ומתמצה ממילא ע״י ההזאה ועיקר ההזאה הוא ההזאה שמזה למטה שהדמים מתמצים ממנה על היסוד א״כ לא שייך לומר שאחר המיצוי יהי׳ פסול הבשר ע״י ההזאה שעשה למעלה, דכיון דמההזאה שעשה למעלה לא הי׳ מיצוי לא נחשבת כלל לעבודה כשרה כיון דמיצוי מעכב ובכה״ג לא אמרינן כיון שהגיע דם למזבח נתכפרו בעלים כמש״כ התוס׳ לכן אינו מצטרף להמיצוי שנעשה אח״כ מההזאה שהזה למטה לפסול הבשר.
ולפי״מ שנתבאר נוכל ליישב קושית הלח״מ ודעת הרמב״ם מיושב ע״י קושית הקרן אורה, דבמה דפריך הגמ׳ אברייתא מאי קאמר כבר הבאנו פירש״י שפי׳ דקתני היזה דמה בכל מקום ואפילו למעלה מן החוט כשרה והדר תניא ובלבד שיתן מחוט הסיקרא ולמטה והא ליכא למימר דהיזה ואח״כ חזר והיזה למטה דהא היזה דמה קתני כל דמה משמע, ונוכל לומר דהרמב״ם אינו מפרש כן דבאמת אינו מוכרח דדמה הוא כל דמה אלא דיש לפרש בפשיטות דכיון דהברייתא סברה דמיצוי אינו מעכב דהא קתני היזה ולא מיצה כשרה וכיון דקתני ובלבד שיתן מחוט הסיקרא ולמטה א״כ אם נתן למעלה הוי שלא במקומו וכבר נפסל הבשר והבעלים נתכפרו ומה מהני מה שיתן אח״כ מחוט הסיקרא ולמטה לכן הגמ׳ מוכרח לתרץ הברייתא דאמר מיצה דמה בכל מקום במזבח כשרה שאם היזה ולא מיצה כשרה, אבל הרמב״ם דפסק דמיצוי מעכב כתב כלשון הבריתא דלהלכה דמיצוי מעכב נוכל לפסוק תחלת הברייתא כצורתה דאף שהזה מתחילה בכל מקום אם נתן אח״כ מחוט הסיקרא ולמטה כשרה והיינו שאינו פוסל הבשר והשמיענו בזה שאין כאן חסרון במה שנתן תחלה שלא במקומו וכמו שביארנו.
ובזה נוכל ליישב גם קושית הלח״מ שהקשה על מה שכתב הרמב״ם בפ״ב מהל׳ מעילה הוזה דמה יצאה מידי מעילה ובמעילה תולה זה הגמ׳ בפלוגתא אם מיצוי חטאת העוף מעכב ולמ״ד מעכב תני רב מיצה דמה, אכן לפי מה שישבנו במה שלא כתב הרמב״ם בחיובי עבודות זר גם הממצה, משום דמיצוי אינה עבודה בפ״ע אלא גמר עבודת ההזאה ונפיק ממילא כדכתיב ימצה, א״כ באמת לא קשה כלל מה דתנן הוזה דהכונה היא שהוזה ההזאה בשלימותה, ונגמר המיצוי דהוא ג״כ בכלל ההזאה, ומה דאמר שם רב אדא בר אהבה דרב תני מיצה אין הכונה דגורס במשנה מיצה, אלא לפי שיש ספק ופלוגתא בדין מיצוי חטאת העוף אי מעכב או לא, אמר ראב״א דרב תני לתלמידיו היינו דמפרש למתני׳ דהוזה היינו מיצה, ומשום דמיצוי מעכב ורב הונא סבר דמיצוי אינו מעכב ורב תני הוזה, וכלל זה מפורש בדברי הראשונים דהיכי דאמר הגמ׳ תני אין הכונה להגיה אלא לפרש, והובא זה בספר יד מלאכי סי׳ תרס״ה שמתחלה הביא כלל זה מדברי הדרישה בחו״מ סי׳ ע״ג, והיד מלאכי כתב שכבר כתבו כן התוס׳ ביומא דף מ׳ ע״א ד״ה הא ובכתובות דף ד׳ ע״ב ד״ה ומי, ובב״ק דף מ״ט ע״ב ד״ה מתני׳, ובב״מ דף מ״ה ע״ב ד״ה מאי, ומה שהביא שם היד מלאכי להקשות על כלל זה לא קשה כלל דודאי אי אפשר לומר דבכל מקום היכי דאמר הגמ׳ תני הכונה לפרש דבהרבה מקומות אי אפשר לפרש לשון זה על לשון פי׳, והוא סתירה בהכרח ושם ע״כ הכונה להגיה, והתוס׳ כתבו רק שאין צורך בכל מקום לומר דהכונה להגיה, אלא דהיכי דאפשר לפרש כן גם בלשון הברייתא מפרשינן דמה דאמר בגמ׳ תני אינו להגיה, ובזה מבואר דלא קשה כלל מכל המקומות שהביא היד מלאכי דשם ע״כ הכונה להגיה דא״א לומר דהכונה לפרש, ע״ש בכל המקומות שהביא שמבואר כן וממילא מיושבים דברי הרמב״ם דרב היה צריך לפרש לתלמידיו מיצה, לברר דמיצוי חטאת העוף מעכב, אבל הרמב״ם שכבר כתב כאן דמיצוי חטאת העוף מעכב שפיר כתב המשנה כצורתה והוא פשוט.
והנה זה שכתבנו מד׳ הגמ׳ דזבחים דמיצוי בחטאת אינו עושה הכהן בידים אלא דממילא מתמצה, זה אינו אלא במיצוי דחטאת העוף, אבל מיצוי בעולת העוף הוא בידים, וזה מוכרח לפי״מ שכתבתי בפ״ט מהל׳ ביאת מקדש דמה שכתב הרמב״ם דהעוף נפסל במחשבה בשני דברים במליקה ובמיצוי דבחטאת העוף נקראת כל ההזאה על שם הגמר שהוא המיצוי שהוא מעכב, אבל המחשבה צריכה להיות בשעת העבודה שהיא ההזאה ולא בשעה שמתמצה ממילא, וממילא מוכרח דבעולת העוף דליכא הזאה אלא מיצוי דהעבודה היא בשעת המיצוי, וכן מדוייק בלשון הרמב״ם דבחטאת העוף בפ״ז הל׳ ו׳ כתב ושירי הדם מתמצין על היסוד, ובעולת העוף בפ״ו הל׳ כ׳ כתב וממצה דם הראש והגוף, ואף דלכאורה כמו שמדייק הגמ׳ מלשון הכתוב דלא כתיב יְמַצֶה אלא יִמָצֶה ה״נ בעולת העוף כתיב ונמצה דמו, צריך ע״כ לומר דונמצה אינו מוכח דהוא ממילא דיש לפרש בלשון נפעל שע״י שהכהן ממצה יהי׳ נמצה.
והנה לכאורה יקשה לנו על זה מהגמ׳ דזבחים דף ס״ה בהא דאמר שם טעמא דפלוגתא דת״ק וראבר״ש אי מבדילין בחטאת העוף דת״ק סבר דמיצוי דם חטאת העוף מעכב וכיון דמיצה דם קעביד מעשה עולה בחטאת וראבר״ש סבר אינו מעכב ויש היכר במה דלא עביד מיצוי, ולפי דברינו גם אם עשה מיצוי יש היכר דזה ממילא וזה בידים אך באמת לא קשה דגם בל״ז יש היכר דבעולה למעלה וממצה על הקרן ובחטאת למטה ומתמצין על היסוד וכבר כתבו התוס׳ דזה לא חשיב שינוי וא״כ ה״נ גם מה שזה בידים וזה ממילא לא חשיב שינוי.
-מלואים והשמטות-
מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו״ה שלמה זלמן אוירבאך שליט״א.
שם בהל׳ ו׳ בד״ה אכן, כתבתי על קושיית הק״א על מש״כ הרמב״ם דאם נתן למעלה ואח״כ למטה כשר דמשמע דגם הבשר כשר, דהא אמר שמואל דהבשר פסול כיון דהבעלים נתכפרו בנתינתו למעלה, דשלא במקומו כמקומו דמי, וכתבתי דכיון דמיצוי מעכב וההזאה צריכה להיות באופן שממנה יהי׳ אח״כ ממילא המיצוי למטה, והבאתי ד׳ התוס׳ דהיכי דאיכא חסרון אחר לא אמרינן שלא במקומו כמקומו, והקשה בזה דא״כ מאי מספקא לגמ׳ בדף צ״ב בחטאת העוף אי מהני זריקה מכלי שרת תפ״ל דלפי״ז לא משכחת אח״כ מיצוי, והרמב״ם הביא הבעיא אף דפסק דמיצוי מעכב, וע״כ שאין המיצוי צריך להיות דוקא באופן שמתמצה ממילא, הנה אם לומר דגם לכתחלה אין עיכוב דוקא שיתמצה ממילא הרי הבאתי ד׳ הגמ׳ דאמר ונעביד מעילאי והדר נעביד מתתאי ואמר ע״ז מי כתיב ימצה ימצה כתיב דממילא משמע, ומוכח דלכתחלה ודאי צריך להיות דוקא ממילא, ואם לומר דעכ״פ בדיעבד יהיה כשר אם לא נתמצה ממילא הרי ראייתו מד׳ הגמ׳ הוא ג״כ על לכתחלה דהא בעי מיפסל פסיל רחמנא כלי שרת או דילמא אצרוכי הוא דלא מצריך רחמנא כלי שרת, ומוכח דבעי אם יכול גם לכתחלה להזות מכלי שרת. אלא דעכ״פ קושייתו הוא קושייא על ד׳ הגמ׳ דאיך בעי אם אפשר להזות מכ״ש כיון דאמר דצריך להיות המצוי ממילא למטה, ומשום זה א״א להזות מקודם למעלה ואח״כ למטה, אך אחר העיון ראיתי דאף דבפשוטו לא שייך מיצוי אלא כשמתמצה הדם מהצואר מצאתי דאינו כן והוא משנה מפורשת בתרומות פי״א ובב״ב דף פ״ז הרכינה ומיצה, דגם מכלי כשמטה על צדה וממתין עד שיצא מכל סביבות הדפנות נקרא מיצוי, וכיון דמהך דבעי הגמ׳ בכלי שרת אין ראי׳ א״כ נוכל לומר כמש״כ דבעינן דוקא ממילא, דכן צריכה להיות ההזאה שיתמצה מאליו, וכן כתב הרמב״ם ושירי הדם מתמצין על היסוד.
ומה שכתב על מה שכתבתי דמשום זה גם מחשבה אינה פוסלת במיצוי כיון דאין בה מעשה, והקשה בזה מקבלה דג״כ אין בה מעשה, בעיקר יש לחלק דקבלה אחשבה רחמנא לעבודה מד׳ עבודות כדכתיב והקריבו זו קבלת הדם, אבל במיצוי כיון דכתיב ימצה מוכח דעיקר העבודה היא ההזאה שממנה תהי׳ אח״כ המיצוי ממילא ואף שודאי אם לא יחזיק הצואר למטה לא יתמצה, אלא דמ״מ אין זה ברור וכבר הארכתי בזה בפ״ט מהל׳ ביאת מקדש מהגמ׳ בזבחים דף ט״ו דאמר דלמא מדפריש עד דמטא למזבח אך מקבלה יש מקום לחלק.
ובמש״כ בד״ה ולפי״מ, שיישבתי ד׳ הגמ׳ דפריך מאי קאמר אליבא דשמואל וכתב דלא שייך למיפרך מאי קאמר כיון דאיכא דפליגי אשמואל, ור׳ יוחנן סבר דלא כשמואל ותנאי פליגי בזה, לדעתי אינו קשה לומר דבעי רב אשי לאוקמי הברייתא להלכה, אלא למש״כ שם יש לפרש גם בל״ז דלא שייך למיתני הזה בכל מקום במזבח כשירה, ובלבד שיתן מחוט הסיקרא ולמטה דכיון דצריך ליתן למטה למאי תני כשרה דאי לא סברינן כשמואל והבעלים לא נתכפרו א״כ לא עשה כלום ומה הועיל במה שיתן בכל מקום, ולכן אף שהרמב״ם כתב כן, זהו בשביל דסובר כשמואל וסובר דמיצוי מעכב והשמיענו דלא נפסל הבשר, אבל הברייתא אי לא סברה כשמואל א״כ לא עשה כלום ולא שייך לשון כשרה.
-מלואים והשמטות-
מה שהשבתי לידידי הרב הגאון הנעלה מו״ה מרדכי אילן שליט״א
הנה כתב לי ידידי הערות על ספרי ובתוכם חדושים נעלים אשר מהם באו בספרו המצויין תורת הקודש, אבל אכתוב כאן רק למה שנוגע ישר למש״כ בספרי.
בפ״ז הל׳ ז׳ במש״כ דמחשבה אינה פוסלת במיצוי דנעשית ממילא כתב דצ״ל לפי״ז דמה דתנן במתני׳ דזבחים דף ס״ד מיצה דמה היינו הזאה שחשב למצות ובזה אפשר לפרש התוספתא זבחים פ״ז הל׳ ד׳ כל המוליך והמזה בחטה״ע המוליך והממצה בעולת העוף, ופי׳ המנחת בכורים דמתני׳ דתנן מיצה כמ״ד מיצוי מעכב, והתוספתא סברה דאינו מעכב, ולפימש״כ דהתוספתא מפרשה להמשנה דבחטאת כיון דתחלתו הזאה ומיצוי בא ממילא, לכן המחשבה בההזאה הוא למצות וזהו שכתב הרמב״ם והעוף בשני דברים במליקה ובמיצוי כמש״כ שם, ויש לפרש עוד מה דתניא שם מקודם חטאת העוף, ולפ״ז יש לומר יותר דבריש ה״ד בתוספתא שם איתא חטה״ע שמלקה להזות וכו׳ עוה״ע שמלקה למצות ומשמע דבחטה״ע לא מהני למצות, אך לפימש״כ דבחטאת כיון שהוא ממילא לא מהני מחשבה ע״ז מיושב, אך תמה דבמעילה דתנן לדין יצא מידי מעילה תנן הוזה דמה, אך באמת אינו תימה דהא למ״ד מיצוי חטה״ע מעכב גורס רב במתני׳ מיצה דמה, ומה דתנן בזבחים מיצה הוא לאשמעינן דמיצוי מעכב, וכיון דמצוי ממילא הוא ע״כ דהמחשבה היתה בשעת מעשה ההזאה שהמיצוי תהי׳ שלא לשמה.
ומה שכתבתי שם דמלשון הרמב״ם משמע דאין חילוק בין זבחים לעופות בדין שלא במקומן, העיר מדברי הרמב״ם פ״ז מהל׳ פסוה״מ הל׳ ה׳ שכתב פסולה, היא הערה נכונה, אך זה רק לפימש״כ מתחלה, אבל אח״כ כתבתי דמטעם אחר לא מהני בחטה״ע הזאה שלא במקומה משום דהמיצוי צריך להיות ממילא ולפי״ז מיושבים דברי גם בדברי הרמב״ם בהל׳ פסוה״מ.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]